הציר המרכזי שעליו סובב עם ישראל בתפילת הימים הנוראים הוא דברי רבותינו בתפילת ונתנה תוקף:
ותשובה ותפילה וצדקה – מעבירין את רע הגזירה.
על כך כבר הקשו חז"ל: הרי גזירת מלכו של עולם היא בבחינת: ודברך אמת וקיים לעד, ולעולם ה' דברך נצב בשמים, וכיצד, אם כן ,נהין לחשוב שה' משנה את גזירתו?
על כך עונים רבותינו הראשונים והאחרונים: אכן, גזירת ה' היא גזירת עולמים אשר איננה משתנה. השינוי הוא במושא הגזירה: האדם. כיון שהגזירה נגזרה על אדם שמעשיו ומחדליו הצדיקו שתיגזר עליו גזירה זו. אך האדם שעבר תהליך משמעותי המכיל תשובה, תפילה וצדקה הוא כבר אדם אחר, ועל כן הגזירה אינה חלה עליו אלא עוברת ממנו.
מה המיוחד בשלושה מרכיבים אלו? מה גורם לאדם להפוך למישהו אחר בעקבות תהליך התשובה, התפילה והצדקה?
רעיון התשובה הוא תהליך שביסודו הוא תודעתי פנימי: חז"ל אומרים כי אפי' הרהורי תשובה די בהם כדי לחולל שינוי משמעותי באדם. מחשבתו של האדם היא אם כן הבסיס לתשובה.
התפילה היא תיקון של כוח הדיבור המצוי באדם. כח הדיבור המייחד את האדם משאר היצורים הוא בעל יכולת עצומה. החיים והמוות ביד הלשון. בכח פיו, מסוגל האדם לבנות את עצמו ואת זולתו אך באותה מידה ממש גם לשמש את כח ההרס העצום ח"ו. בחירה בתפילה, היא העדפה ברורה של כח החיים והטוב של הדיבור.
הצדקה היא מעשה שאדם עושה באמצעות איבריו. האדם, באמצעות אבריו, מסוגל לבנות עולם גשמי אך להרוס אותו בדיוק באותה מידה. כך הם הדברים באשר לעולם הרוחני. לאדם היכולת לבחור להשתמש באבריו לבניה רוחנית או חלילה, להיפך הגמור. למשל ברגליו הוא יכול לרוץ לדבר מצווה או חלילה למהר למקום שלילי. בידיו הוא יכול לסייע לאדם נזקק או, חלילה להרים ידו על רעהו. האדם שבחר לעשות מעשה צדקה באבריו, מעיד על עצמו כי הוא בוחר להשתמש באבריו לטובה.
התשובה, התפילה והצדקה, הם בחירה מחודשת שאדם עושה להשתמש בכח המחשבה, הדיבור והמעשה לבניית עולמו הרוחני ועל כן אין הוא אותו אדם שעליו נגזרה הגזירה הרעה.
שנה טובה ומבורכת בכל מילי דמיטב
הרב יוסי
בשם כל בית אולפנת בני עקיבא
אמנה