״אמנה״, כפי שאני רואה אותה, היא, קודם כל הבית עבור אלפי תלמידות ובוגרות שעיצבו את דרכן במסגרתה במשך 50 השנים האחרונות, אולם, לא פחות מכך, גם עבור הצוות החינוכי והניהולי המגוון שעליו זכית• להימנות. קורה לעיתים שאתה מגיע למקום עבודה ומגלה שהשאיפות והאמונות שעמם הגעת מהבית מתמזגות באופן הרמוני עם אלו של עמיתיך. אתה מוצא את עצמך חולק עמם לא רק מסרות משותפות, אלא גם כיוון דרך ומאפיין ״חודי. זאת זכות שעליה אני לא שוכח להודות, משום שיש בה כדי להפוך עשייה ליצירה.

אני חש דווקא צורך להעיד שעשייה שכזו, מתוך תחושת שליחות, מסוגלת להכניע, אצל אלו הנגועים בכך, גם חיידקים פוליס״ם או אידיאות נשגבות בתחום הציבורי. את מקומם, אצל׳ לפחות, תופס דווקא החיבור ל״פרטים הקטנים״׳. הנוער לא מצפה מאיתנו לשררה מחשבתית או לאדנות ידע ־ הילדים מגיעים אלינו עם מצפן פנימי מובנה, וכל מה שנדרש מאיתנו הוא לשים לב לפרסים הקסנים, לסלק מכשולים, לספח, להשקות ולהכשיר את הקרקע שתאפשר להם לעלות ולהשתרג מכח עצמם. משום כך האחריות של הצוות האדמיניססרסיבי והניהולי, זהה לחלוטין לזו של הצוות הפדגוגי.

 

 הילדים מגיעים אלינו עם מצפן פנימי מובנה, וכל מה שנדרש מאיתנו הוא לשים לב לפרסים הקטנים, לסלק מכשולים, לספח, להשקות ולהכשיר את הקרקע שתאפשר להם לעלות ולהשתרג מכח עצמם. משום כך האחריות של הצוות האדמיניססרסיבי והניהולי, זהה לחלוסין לזו של הצוות הפדגוגי.

בדרכי בתפקידי זה, כמו בתפקידים קודמים ניהולים בתחום החינוך שמהם הגעתי, אני נזכר תמיד במורי הרב יעקב צרבוניץ אחד המאפיינים המיוחדים של הרב בעיניי, הייתה אותה שימת הלב לכל פרס או שינוי קסן אצל תלמידיו ־ אם מדובר בבגד או שעון חדש, או שינוי כמעס בלתי ניכר בזווית העין של אחד מתלמידיו. היכולת של הרב להעצים את תלמידיו ולפלס את דרכם באמצעות הכישרון המיוחד הזה ־ הידיעה שדמות שכזו יודעת לזהות דווקא את הבלתי נראה ועם זאת המהותי כל כך, תרמה לי לאין שיעור בימים שנצבעו בגוונים עזים אז, כנער צעיר, אולם ממשיכה להדהד ב׳ גם היום.